שברים של אבן
ונטף של מתק
מלאכותי כזה
מארז מפלסטיק שנראה כאילו
אספו את שירייך בסמטה שממול
מגרגר לי הנאות
כשמילים בכל זאת זורמות
חופשיות ללא קשר
רק יוצרות תמונה של נמלי שורות קצרות
על הנייר.
זוכרת את ההתכווצות לתוך שנינו
והחום שהוא אני לגמרי
בעור שלך
תמיד הי חום ועדין עדין עדין
מגע
ואני... הרי הייתי מסתפקת אפילו בחרוזי קריסטל.
אפילו שאמא אומרת לי שהוא רק צוחק, שלא מתכוון, שייתן לי רק שברי זכוכית שידקרו לי בכל הגוף.
אבל זה לא איכפת, כי לא רוצה יותר את הבדידות, כמהה למילים, לגבר חם.
ככה אני מסבירה כבר שנים את כל סימני הדקירה הסמויים בעורי. חבויים מהעין, מורגשים כשנוגעים, מורגשים כשילדיי שואלים למה החיוך עצוב, תופחים כשגל עולה מבפנים לי.
מה הייתי לולא היו לי את כל האמירות האלו, ההסברים הסמויים מהעין, חיוכים שרק אתה היית יכול להבין. לא יודעת, אולי כמו הזקנה המשוגעת עם השיער הפרוע שכל הילדים בשכונה היו רצים אחריה וצועקים ממרחק ביטחון " מכיישפל'ה רעה, תראי את התחתונים" ומתפוצצים מצחוק.
הייתי מסובבת את ראשי אחריהם בתימהון, כמו לא מבינה.
הרי המילים האלו רצות בתוכי עוד מלפני שנולדתי. אמא הייתה אומרת " הילדה הזאתי הפכה לי את כל הבטן, קרעה אותי חתיכות חתיכות ותראו איך מתנהגת לאמא שלה... חולת אהבה לנסיך... חולירה תקבלי.. לא אהבה" וצחוקה מתגלגל על כוסות התה המהביל, ועוגיות האניס שאף פעם לא טעמתי.
יודעת שמבלבלת אותך עם ההתחלה הזו. אין בה דבר דבור על אופניו, אלא כמו המרקחות שאני רוקחת עם מתק של דבש מפירות שארית הקיץ. מעשי כשפים יש לי בקצה האצבע המתוקה. זאת שהיית נוהג ללקק לאחר עוד הבטחה ליהלומים שזהרה לי בעיניים, שחרטה את חטטיה בלי שתיראה, שרק אני ארגיש.
אוףףף שוב פעם סואנת את עצמי והמילים נדחקות, שניה, הפסקה.
-קיץ 2008- החלטתי להפסיק את הגירוד המתמיד שהולם מתוכי והחוצה. להסביר את עצמי, לאישי, לבנותי. יודעת שהם חשים שאני הולכת ומשתגעת להם ובמיוחד הקטנה. חוששת ולכן חייבת להסביר איך אני –אם ומורה, מחנכת בישראל, הגעתי לעורי הבוער והמחוטט מבפנים. איך הגעתי למכרות היהלומים הלא-נראים.
הרי גידלתי אותן לתפארת: הגדולה מסיימת תיכון בהצלחה, השניה שנולדה מייד לה, כי חששתי שהשריטות לא יתנו לי עוד לידה, הולכת בעקביה ומרקדת את דרכה לעולם שכולו טוב ונעים, השלישית גם מצליחה בחטיבה, והקטנטונת... רק בכיתה א' וכבר קוראת ויודעת את כל סיפורי עור אהבותי. לכן חייבת לספר, חייבת.
"לובנגולו מלך זולו" מאת נחום גוטמן. שם הייתה ההתחלה. אני ישובה על ברכיו של סבא, מקשיבה לקולו המתנגן ומושך את סיפור מחבוא האוצר. שם, מתחת לעץ האסקדיניה, על הספסל שהיה רק לי ולו, התחיל הכל. עוד זוכרת את הבעת התימהון של סבא כשהמשכתי את הסיפור הנורא של רצח העבדים, איך תיארתי לו את מקום האוצר ואת שכבות האדמה שמעל יודעת כבר את כל מה שסבא מתכנן לספר.
